יש מישהי שאני מכירה, בחורה צעירה שאקרא לה מרי. היא חברה נפלאה, צוחקת בקלות וניתן ליהנות מאוד בחברתה. אבל בפעם הראשונה שחיבקתי אותה, היא התקשתה כמו לוח עץ. בשבילי, חיבוק – וכל סוג של מגע גופני מזדמן – הוא דבר טבעי כשאני עם חברים. די מהר הבנתי שמרי היא ההפך הגמור ממני.
ככול שהחברות שלנו העמיקה, נעשה ברור שיש לה דחייה עזה מאוד ממגע גופני של אחרים. היא מתחמקת מידיים מושטות בעדינות ובמיומנות של רקדנית. האמת, זו מיומנות מרשימה – הדרך שבה היא מגנה על המרחב האישי שלה.
שאלתי אותה על זה יום אחד – כי אני כזאת סקרנית. והתשובה שלה הייתה עמוקה בפשטותה. היא משכה בכתפיים ואמרה: "ככה אני, מאז ומתמיד." לא יכולתי שלא להעריך את קבלת העצמי נטולת ההתנצלות שלה. ואז היא הוסיפה: "זה פשוט חלק מהאישיות שלי."
בשלב הזה, כדאי לקחת את מבחן האישיות החינמי שלנו, אם אתם עדיין לא בטוחים מהו סוג האישיות שלכם.
כיצד האישיות שלנו משפיעה על העדפותינו בנוגע למגע
הנתונים ממחקר שלנו תומכים בהבחנות שמרי עשתה לגבי עצמה. נראה כי היבטים מסוימים באישיות שלנו אכן משחקים תפקיד חשוב באופן שבו אנו מתייחסים למגע גופני פלאטוני, במיוחד התכונות רציונלי ומופנם.
על פי סקר "חוש המגע" שערכנו, בממוצע כ-56% מבעלי תכונת רציונלי מסכימים שהם נהנים ממגע גופני קליל, כמו יד על הכתף, גם כשזה קורה בציבור. אמנם זה עדיין רוב, אבל כאשר משווים זאת ל-79% מבעלי תכונת רגשי שמסכימים, רואים בבירור פער משמעותי בין אנשים בעלי תכונות אישיות מנוגדות אלו.
באותו סקר, שאלנו גם אם אנשים רואים במגע גופני דרך יעילה לתקשר, וגם כאן מופיע אותו פער ניכר. בממוצע, 59% מבעלי תכונת רציונלי הסכימו, לעומת 83% מבעלי תכונת רגשי.
שום נתון כאן לא מרמז שכל מי שיש לו תכונת רציונלי סולד ממגע באותה עוצמה כמו חברתי מרי. למעשה, מהגרפים עולה שרוב בעלי תכונת רציונלי דווקא לא מתנגדים למגע גופני – פשוט במידה פחותה לעומת בעלי תכונת רגשי.
כשאנחנו בוחנים את אותן שתי שאלות ומפנים את תשומת הלב לתכונות מופנם ומוחצן, אנו רואים תוצאה שמרמזת על מתאם דומה: מופנמות עשויה להתאים להסתייגות ממגע גופני.
בממוצע, 65% מהמופנמים מסכימים שהם נהנים ממגע גופני קל. אצל מוחצנים – מדובר ב-84%. כ-70% מהמופנמים חשים שמגע הוא דרך יעילה לתקשורת, אבל כשמשווים את זה ל-86% מהמוחצנים שחושבים כך, ניתן לזהות את האיפוק המובחן של המופנמים.
מופנמים רציונליים והימנעות ממגע מזדמן
הגיע הזמן לנקוב בשמות – באהבה, כמובן.
ארכיטקטים (INTJ), לוגיקנים (INTP), לוגיסטיקאים (ISTJ), ובמידה פחותה גם וירטואוזים (ISTP), כולם בולטים באחוזי הסכמה נמוכים יחסית לשתי שאלות הסקר שהוזכרו קודם.
אז מה פשר הדבר? למה הם כך?
ובכן, הם פשוט כאלה. כפי שחברתי מרי – שהיא בעצמה לוגיקן – אמרה, זה פשוט חלק מהאישיות שלהם.
ההשפעה המשולבת של התכונות מופנם ורציונלי ניכרת היטב כשבוחנים כיצד כל סוג אישיות עונה על השאלה: "האם תתאר את עצמך כאדם שמביע רגשות במגע גופני?"
אישיויות מופנמות נוטות מאוד לראות בעצמן פרטיות, ולחלק מהן, האיפוק שבהבעת רגשות מתרחב גם למרחב הגופני שלהן. מופנמים רציונליים גם נוטים פחות לדווח על צורך חזק בקבלת חיבה – רגשית או פיזית. תכונת הרציונלי שלהם משקפת העדפה לקשר אינטלקטואלי יותר מאשר מגע קליל, כדרך להבעת הערכה או אהבה.
בהתחשב באופי הפרטי והשכלתני של סוגי האישיות הללו, ייתכן שמגע מרגיש עבורם אינטימי מאוד. כמעט 70% מהארכיטקטים, לדוגמה, רואים בחיבוק הרבה יותר ממחווה מזדמנת. אנשים עם סוגי אישיות אחרים עשויים להחזיק בפרשנויות שונות למושג "אינטימיות", אך רובם מסכימים שהיא דורשת מידה מסוימת של אמון – דבר שמופנמים רציונליים נוטים לייחס רק למעגל הקרוב ביותר להם.
כשרואים את התמונה הרחבה, ובוחנים איך שתי תכונות אישיות אלו נפגשות ומשפיעות זו על זו – קל להבין מדוע מופנמים רציונליים נוטים להירתע ממגע פלאטוני מצד אנשים שאינם קרובים להם.
גורמים נוספים להסתייגות ממגע
חשוב להכיר בכך שישנם גורמים נוספים – חוץ מסוג האישיות – שעשויים להשפיע על מגמה של הימנעות ממגע גופני מזדמן.
בתרבויות רבות, מגע קליל – ובעיקר בין המינים – נחשב ללא מקובל או בלתי הולם. זה יכול להיות גורם משמעותי לכך שטפיחה על השכם או חיבוק קל יוצרים תחושת אי-נוחות עמוקה.
אם מתקרבים מזווית התרבות לנקודת המבט האישית, גם דפוסים משפחתיים משפיעים רבות על הדרך שבה אנו מנהלים מגע פיזי עם אחרים. אני בעלת אישיות רגשי, אבל בילדותי כמעט לא התחבקנו בבית. כנערה, הייתי מתקשחת בכל פעם שחברה נגעה בי, נבוכה ולא בטוחה איך להגיב.
אבל אהבתי את המגע הזה, גם אם הוא הביך אותי. עם הזמן, למדתי ליהנות ממנו ולהחזיר אותו. זה עזר לי להרגיש קרובה יותר לחברותיי. בסופו של דבר, מגע חברי הפך אצלי לדבר רגיל. אבל לא כולם שחיו בבית שבו חיבה פיזית לא הייתה מקובלת, עוברים תהליך דומה, ורבים לא מרחיבים את איזור הנוחות שלהם בנוגע לכך.
לפני שאסיים, יש עוד שני גורמים שלדעתי ראוי להזכיר, אם כי לא אעמיק בהם. אין בכך משום זלזול, אלא הכרה בכך שהם חורגים בהרבה מתחום התמחותי או מתאוריית האישיות.
הגורם הראשון מכונה קלינית רגישות או מגננה חושית, והוא סוג של הפרעת עיבוד חושי. זהו מצב שאינו מסתכם בהימנעות ממגע אלא נוגע למערכת העצבים החושית כולה. לעיתים קרובות הוא מקושר לנוירודיברסיות, ויש בו רגישות קיצונית לא רק למגע פיזי אלא גם לכל דבר שנוגע בעור.
הגורם השני הוא התעללות. כשאדם עובר פגיעה פיזית או נפשית, הדבר יכול להשפיע באופן ממושך על האופן שבו הוא מתקשר פיזית עם העולם סביבו.
מחשבות לסיום
אם אתם נמנעים ממגע פיזי, דעו שאינכם לבד – והכי חשוב, שאין שום דבר "לא בסדר" בכם. בריא לגלות כבוד לאזורי הנוחות והגבולות האישיים שלכם.
זה לא אומר שלא יהיו רגעים מביכים, כמו כשהתחבקתי לראשונה עם מרי. אבל הקבלה העצמית שלה והפתיחות לשתף את ההעדפות שלה – ובמקביל, הנכונות שלי לכבד אותן – היו גורמים משמעותיים בחיזוק החברות שלנו.
ותדעו מה? מדי פעם, ותמיד ביוזמתה, מרי נותנת לי לחיצה קטנה בזרוע כשהיא נרגשת ממשהו. הלחיצה הזו שווה לי יותר מכל חיבוק דוב של מכר אקראי, כי היא מסמלת אמון מלא וידיעה שהיא מעריכה את החברות שלי בדיוק כפי שאני מעריכה אותה.
אם אתם מעדיפים להימנע ממגע מזדמן – עד כמה אתם מרגישים שסוג האישיות שלכם קשור לכך? איך אתם מבטאים את הצרכים וההעדפות שלכם לאחרים? אתם מוזמנים לשתף אותנו בתגובות.
המלצות נוספות למאמרים
- איך לזהות תכונות אישיות בעולם האמיתי: רציונלי מול רגשי
- כיצד לזהות מופנמות ומוחצנות בסביבה היומיומית
- סוגי אישיות מסוימים מתקשים לקבל חיבה
- קבלה עצמית היא חלק ממסע ההתפתחות האישית של כולנו. עיינו בPremium Suite שלנו – אוסף מדריכים ומבחנים – לקבלת תובנות נוספות על איך תאוריית האישיות יכולה לסייע לכם לממש את עצמכם.